‏

פעם חי קיסר בשם וואנג-פאנג מבית מינג בסין. יום גורלי אחד מת ליאנג, בנו האהוב והיחיד של הקיסר. הקיסר אהב את בנו מאוד והיה הרוס מאובדנו. בחצר הקיסר התגורר קוסם חולני מאנג-טי שהבטיח להחזיר את בנו של הקיסר לחיים עבורו. כדי לעשות זאת Mang - ti השתמש בקסם שהיינו מכנים היום קסם או מניפולציה 'אור שחור'. בכל פעם שהקיסר רצה לראות את בנו, גברים באור עמום ברמה נמוכה, לבושים כולם בשחור, כדי להיות בלתי נראים למעשה בעין בלתי מזוינת, היו מזיזים את גופו של ליאנג כדי להחיות אותו לכאורה. מאנג-טי אימן את עוזריו מדי יום במניפולציה של הדמות, כדי להיות באמת חיקוי של בנו של הקיסר. אז, בדיוק כמו קודם, ליאנג היה שוב האור של אביו, והקיסר שוב הצליח לשוחח איתו וחי באושר ועושר.

או כך הסיפור אומר.

‏

כמו כל כך הרבה ממצאים חשובים אחרים, תיאטרון האור השחור כנראה נולד בסין, אבל אולי בדרך אחרת. באותם ימים אמנים סינים השתמשו לאור נרות כדי לבצע מופעי צלליות על מסכי בד לבנים. עד סוף המאה ה-16 טכניקת הצללית היגרה ליפן והייתה בשימוש על ידי בולם הבובות היפני Uemura Bunrakuke, מה שהוביל ליצירת "תיאטרון בונראקו" (文楽). בסוג זה של תיאטרון, שלושה גברים לבושים בבגדים שחורים היו מתמרנים בובה בגובה של כ-1.5 מ'. וכמו בסיפור של הקיסר ובנו המת ליאנג, הם היו מזיזים את רגלי וזרועות הבובה.

‏

בשנת 1885 גילה השחקן ומנהל הבמה של מינכן מקס אוזינגר את טריק הארון השחור. הוא השתמש בזה במופע שלו, "ניסים הודיים ומצריים", כמו קוסם. בימים הראשונים של הקולנוע, כשהטכניקות הקולנועיות היו בחיתולין, אמנים רבים (ביניהם ג'ורג' מאליג'), השתמשו ב'טכניקת האור השחור' כדי לבטא את הדימויים שהיו להם בראש. תיאטרון האור השחור המודרני נולד בשנות החמישים, בעיקר באמצעות אמן האוונגרד הצרפתי ג'ורג' לאפיי, אשר מכונה לעתים קרובות "אבי תיאטרון האור השחור". בובנאים צ'כיים רבים, מקבוצות "סלמנדר" ו"ספייבל והורווינק", ראו את הופעותיו ב-1955 והחזירו את ההמצאה לארצם. הקבוצה המשפחתית הראשונה של תיאטרון אור שחור בפראג נוסדה בשנת 1959 על ידי מר יוסף למקה וגברת חנה למקובה. שנה לאחר מכן ב-1960 מר ג'ירי סמק עזב את הקבוצה הזו והקים תיאטרון משלו. ובל נשכח את ענקי הבמה: סטניסלבסקיג' בהופעה המפורסמת שלו 'בלו בירד' השתמש גם בטריק הזה. בעקבות המצאת מנורת האולטרה סגול, בעידן ה'היפי' של שנות ה-60 וה-70, היא הפכה לטרנד אופנתי בקרב צעירים שחיפשו צבעים חדשים לייצג את המונח "חופש". בזמנים אלה של התיאטרון ה"חדש", היה צורך בחושך מוחלט יחד עם כמות עצומה של חומר שחור וצבע שחור כדי לספק רקע שחור, כמו גם תאורה אולטרה סגולה לכל שאר הצבעים הפלורסנטים (הגלויים). התאורה האולטרה סגולה, הנקראת גם 'תאורה שחורה' מכיוון שהיא מספקת מקור אור 'בלתי נראה' בתנאי האפלה מלאים, יחד עם אולמות התיאטרון החשוכים המכוסים בחומרים שחורים, סיפקה לסוג התיאטרון המיוחד הזה את שמו – 'אור שחור' תיאטרון'.

‏

המאה ה-21 הזו היא תקופה של טכנולוגיות מתפתחות במהירות, והמדיום של תיאטרון האור השחור יותר ממוכן לחשוף את כל נפלאותיו לעולם. היום הוא מוכן לשימוש בפלטפורמת מולטימדיה. ישנם היבטים ויישומים רבים לסוג זה של תיאטרון, החל מהצגת בובות ישירה ועד מצגת מולטימדיה מלאה. אתה יכול לקבל רק מה שאתה יכול לחלום. דמיינו את עצמכם שקועים בעולם של אורות, קסם ופנטזיה וחוו אותו בעצמכם.

תן לזה להתחיל.

‏

בעידן המוקדם של "תיאטרון האור השחור" היו קיימים שני סגנונות שונים: תיאטרון שחור ותיאטרון זוהר. התיאטרון השחור המקורי לא השתמש בנורות UV ובצבעים זוהרים. מערכת התיאטרון הישנה הזו השתמשה בקו האור הקדמי בלבד, כדי לשטות בעיני הצופים. לאחר מלחמת העולם השנייה, מר פרנטיסק טוורדק ראה את נורות ה-UV של פיליפס לקידום מכירות, והוא כמו צייר היה מוקסם לחלוטין מהטכנולוגיה החדשה הזו. הוא נסע להולנד בשביל נורות UV, לא בשביל צינורות. לאחר שחזר, הייתה לו בעיה חדשה: ללא צבעי UV. הוא התחיל בניסויים עם חומרים שונים כמו כינין. השימוש הראשון בטכנולוגיית UV היה צריך להיות בתיאטרון Spejbl ו-Hurvinek, אבל זה לא עמד בציפיות שלהם בגלל לא מספיק נורות UV. כיום, שני הסגנונות כמו תיאטרון שחור ותיאטרון זוהר משמשים יחד. צינורות UV וצבעים זוהרים נותנים פנים מקוריות לסוג זה של תיאטרון. הקווים הקלים והטכניקה מסייעים בהצבתך ליעד.